כבר כמה חודשים שלא כתבתי כלום (בעיקר כי עבדתי על העיצוב החדש והמרהיב של הבלוג, ועל ההפרדה של תכני האנגלית והיצירה מתכני העברית והגרפים), והתכוונתי לחגוג את חזרתי עם פוסט אחר לגמרי. אבל, הדברים התגלגלו כך שכתבתי דווקא את הפוסט הזה.

בחירות בלשון נקבה

בחודש שעבר הלכנו לבחירות וחזרנו עם הכנסת הכי נשית שהייתה בישראל. שזה אמנם טוב, אבל לא מצויין. אנחנו עדיין רחוקים מאד מייצוג שווה לנשים ולגברים. אני מתעלמת כאן מהשאלה האם ייצוג שווה לנשים וגברים הוא הכרחי ורצוי בכל מסגרת (נדמה לי שאף אחד לא מתלונן על כך שאין ייצוג שווה לנשים בבתי הכלא…), ויוצאת מתוך הנחה שבגוף מייצג כגון הכנסת, טוב וראוי שנשים יהיו מיוצגות פחות או יותר ע”פ חלקן באוכלוסיה.

[במאמר מוסגר, טענתי בעבר שהצבעה לאישה רק משום שהיא אישה היא לא ראויה בעיני, אבל אם נוכל להגיע למצב שבו נשים מתמודדות בערך באותם מספרים שגברים מתמודדים, אזי השיקול הנשי יפסיק להיות המרכזי – כנראה שיהיו נשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ואוכל לבחור באישה כי היא מייצגת אותי ואת דעותי, ולא רק כי היא אישה.]

הגורמים לכך שאין ייצוג שווה בכנסת רבים ומגוונים – החל מרשימות שבאופן מוצהר אינן מאפשרות לנשים להתמודד (כגון ש”ס ואגודת ישראל), וכלה באפקט ה”אכלנו מאותו המסטינג” (וסליחה שאני שואלת, אבל מה זה לעזאזל מסטינג?). לדעתי האישית, הדבר נובע בעיקר ממיעוט יחסי של מתמודדות במפלגות שבהן יש בכלל מתמודדות (ופריימריז…). עובדה היא שמספרן של נשים בעשיריות הגבוהות ברשימות אינו פרופורציונלי (לחיוב) למספר המתמודדות ברשימות באופן כללי. מצד אחד – זה לא מפתיע שנשים רבות לא רוצות “להתלכלך” בפוליטיקה, כמו גם גברים רבים, אך מצד שני – באופן תיאורטי לפחות, תפקיד של ח”כ הוא אחד ה”נשיים” ביותר: מהותו הוא שירות לציבור, השעות גמישות, יש הרבה אינטראקציה עם אנשים וניהול של יחסי אנוש. אולי לנשים קל יותר לעשות זאת “קרוב לבית” ברמה העירונית (מרים פיירברג ויעל גרמן הן דוגמאות מצוינות לכך), ואולי יש משהו מרתיע במעבר לרמה הארצית – אני לא יודעת להגיד. בטח יש על זה איזה מחקר או שניים.

אתמול טל שניידר כתבה פוסט בבלוגה (המצויין) הפלוג, בעקבות שידור (שבמקרה גם אני האזנתי לו) בתוכנית “סדר יום” של קרן נויבך ברשת ב’, שכותרתו “תנו גם ללבנת וחוטובלי להכשל“. שם היא טוענת שהחשש מכשלונן של נשים הוא אחד הגורמים להדרת נשים מהקבינט, ושהזכות להכשל אינה שמורה רק לגברים. מצד אחד, אני מסכימה עם האמירה המוכרת שנדע שהגענו לשוויון כשנראה אישה בינונית בתפקידי ניהול. אכן, הציפייה שרק נשים מצוינות יגיעו לתפקידים רגישים, בזמן שגברים פחות ממצוינים עושים זאת באופן טבעי, היא לא הוגנת ולא שוויונית. מצד שני, אני תוהה אם זו באמת צריכה להיות השאיפה שלנו, האם לא עדיף שנשאף לכך שרק מצוינים, גברים או נשים, יגיעו לתפקידים בכירים?

עוד ←