טוב, די טחנו את הנושא הזה בזמן האחרון, אבל אני חייבת לשתף בשתי מאיות הדולר שלי. למען קוראים שיבואו בעתיד – אני אפרט:

בקמפיין הקיץ של H&M הם שילבו דוגמנית “פלאס-סייז”, בלי רעשים וצלצולים מיותרים, פשוט כחלק אינטגרלי מהקטלוג. בעקבות הפרסום הם קיבלו כמות עצומה של יחסי ציבור חיוביים על מהלך כל כך מהפכני, תגובות חיוביות על שילוב של נשים ממוצעות (אני סולדת מהביטוי “נשים אמיתיות”, כאילו מי שרזה מאד היא לא אישה אמיתית), אך גם תגובות שליליות. החל מהאשמת H&M בעידוד השמנת יתר באוכלוסיה ועד האשמת ג’ני ראנק (הדוגמנית) בכיעור יתר (טוב, עניין של טעם).

אני חושבת שזה היה מהלך מבריק.

אני לא מתומכי חוק הדוגמניות*, לדעתי זו פגיעה לא מידתית בחופש העיסוק. אלא שכשאני מסתכלת על פרסומת לבגדים עם דוגמנית רזה שלא דומה לי או למבנה גופי, לא אקנה שם. לעומת זאת, כשמציגים דוגמנית במשקל ממוצע והיא נראית טוב – זה מעודד אותי לקנות. וזו המטרה של פרסומת. לא?

כבר עשרות שנים נשים רזות מככבות בעולם האופנה והפרסום, אבל זה לא אומר שזו האסטרטגיה האופטימלית. עושים את זה כי “ככה כולם עושים”. ונשים קונות – כי אין משהו אחר. אף אחד לא באמת בודק האם דוגמניות בעלות מבנה גוף ממוצע מוכרות יותר או פחות. כנ”ל לגבי חנויות שמוכרות בגדים עד מידה 40 (או 42 גג). בכל פעם שאני עושה סיבוב רכישת בגדים וחוזרת בלי כלום – אתם הפסדתם כסף. האבסורד הוא שגם רשתות בינלאומיות שיש להן בגדים במידות גדולות יותר, לא מביאות אותם לארץ, ומפסידות קהל שלם של לקוחות. לא ברור לי למה.

עוד ←