שוויון או אפליה מתקנת – חלק 2: תקרת הזכוכית

במהלך השבוע-שבועיים האחרונים, דה מרקר מנסה במרץ לגייס נשים למשחק ההשקעות שלו. אני אישה משכילה וטכנולוגית, ואין לי שום רצון להשתתף במשחק הזה. אני די בטוחה שגם נשים אחרות לא מעוניינות בכך. עובדה שהם מנסים לגייס נשים, ולא ראיתי שום מאמץ לגייס גברים (כי מן הסתם, הם מגייסים את עצמם). התעצבנתי. גם במגזין דה מרקר של החודש, היו מספר מאמרים על נשים חזקות והגברים שמאחוריהן. הכל כנראה לקראת כנס נשים ועסקים הקרב ובא. וכל הנשים המצליחות – הן נשים שעובדות כמו גברים. נשים שהחליטו לעבוד 60, 80 ו100- שעות בשבוע כדי להגיע לאן שהן הגיעו. וכל הכבוד להן, באמת. ובכל זאת, גם כשראיתי אותן – התמלאתי בזעם.ואז ישבתי וחשבתי. למה בעצם אני כל כך כועסת? למה הנסיונות להציג נשים מצליחות או למשוך נשים למשחק השקעות כל כך מרגיזים אותי?

cieling

תקרת זכוכית, וזה. העיקר שתהיה תמונה.

ובכן. אני כועסת בגלל המילה “מצליחות”. אני כועסת כי הפמיניזם 2.0 אימץ לחלוטין את סטנדרט ההצלחה הגברי כסטנדרט ההצלחה היחיד. ואני מרגישה שעבדו עלי. אני לא מרגישה שהנשים האלה מהוות מודל לחיקוי עבורי. מבחינתי, הנשים האלה נכנעו לגמרי בחרו להענות לתכתיבים גבריים של מהי הצלחה. מבחינתי, כל מה שהפמיניזם הצליח לעשות הוא להוציא אותנו מהמטבח הכפוי, ולהכניס אותנו למשרד הכפוי. ובכך – הפמיניזם 2.0 פספס את העיקר. העיקר, לפחות בעיני, הוא הבחירה. כיום, אני מרגישה שלרוב הנשים עדיין אין בחירה אמיתית: או שאת שייכת לחברה מסורתית ואת חייבת להיות עקרת בית, או שאת שייכת לחברה מודרנית ואת חייבת לפתח קריירה.

רק שאף אחד לא שאל אותך מה את רוצה לעשות. במידה רבה, הפמיניזם 2.0 ממשיך להתייחס לנשים כאל ילדות שלא בגרו ולא יכולות לקבל החלטות בעצמן. הרי לא ייתכן שכל האפשרויות פתוחות בפנייך, ובכל זאת תבחרי לא לפתח קריירה, או חלילה ממש להשאר בבית ולטפל במשפחתך.[ולכן, השארתי את “נכנעו לגמרי” מחוק לצד ה”בחרו להענות”, כי למרות שהנשים האלה אינן מהוות מודל חיקוי עבורי, אני לא רוצה לחטוא באותו פטרנליזם. הן עשו את הבחירות שלהן, ואם אני לא מזדהה – זה אצלי, לא אצלן. אין לי זכות לשפוט אותן, והן לא צריכות להתנצל בפני, בדיוק כמו שאני לא צריכה להתנצל בפניהן.]

ועכשיו נרגעתי קצת, ואני כבר לא כועסת.בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא את החלקים הקודמים בסדרה:
שוויון או אפליה מתקנת – הקדמה: כשאת אומרת פמיניזם למה את מתכוונת?
שוויון או אפליה מתקנת – חלק 1: מוסד הנישואין
עוד ←

אני בהריון, מה התירוץ שלך?

בהריון

בהשראת החוויות של ליאורה ליטמן-כהן כפי ששיתפה אותן בפייסבוק, גם נזכרתי בחוויות שלי כהריונית לא ממש רזה. אני חושבת שכל מי שהייתה בהריון בישראל יודעת שההריון שלה הוא הריון ציבורי, וכל אחד מרגיש צורך להעיר הערות. לשמחתי, לא “זכיתי” לליטופי בטן לא רצויים מזרים, וטוב שכך – כי יש סיכוי שהם היו חוטפים סטירה אינסטינקטיבית. משום מה, אני לא אוהבת שזרים נוגעים בי. מפתיע, לא?

כשהייתי בחודש חמישי (אאל”ט) בהריון הראשון, הרשיתי לעצמי לאכול המון פיצות. כן, זה לא היה בסדר. אבל גם לא ממש חריג. בביקור בטיפת חלב, האחות נלחצה מעליה חריגה במשקל (10 ק”ג בחודש וחצי. פיצות, כבר אמרתי?) והפנתה אותי לרופאה הלא-בדיוק-דקיקה (אפילו, די שמנה) שתבדוק אותי. אחרי שהסתכלה עלי ועל המדדים שלי, הגיעה הרופאה לאבחנה המבריקה שעליתי במשקל כי אכלתי יותר מדי, ואמרה לי: תסתמי את הפה. הסתכלתי עליה ואמרתי: אני בהריון, מה התירוץ שלך?

בכל מקרה, אפילו בשגרה נושא המשקל הוא נושא טעון ובעייתי, קל וחומר בזמן ההריון. לכל אחד יש מה להגיד, וכמובן שכל הזמן משדרים לך מסרים כפולים: מצד אחד – אנחנו יודעים שהשמנה קשורה בסיכונים לעובר, מצד שני – “מותר לך”, את בהריון… וכל אחד מצטט לך מחקר כזה או אחר על סוכרת הריון/רעלת הריון/קיסרי/תזונה/התעמלות וכו’, שכבר בא לך לצרוח. ואם זה לא היה מספיק, אל תשכחי – גם מתח ועצבים מזיקים לעובר!

הצטרפו אלי בתפילה קצרה: שאלוהים ישמור אותנו מכל מבקשי טובתנו חסרי הטקט.

חוץ מזה שבאמת אסור לאכול סושי בהריון.

[לכל מבקשי טובתי: אני לא בהריון כרגע, הפוסט הזה בהשראת מישהי אחרת שילדה לא מזמן. אוקיי? לא בהריון!]